אמא לילדה מרכיבת משקפיים

חוויותיי הטובות כאמא לילדה מרכיבת משקפיים

אמצע אוקטובר לפני כ-10 שנים היה היום בו חשכו עינינו וליבנו צנח. היה זה יום חמישי בו נודע לנו כי הפזילה ה"חמודה" של הבת שלנו נובעת מהיותה עיוורת בעין אחת. לאחר בדיקות ראיה בעבר על ידי רופא עיניים ואופטומטריסטית שקבעו כי "הכל בסדר", אופטיקאי מיומן קבע כי המצב כה חמור עד כי אינו יכול לראות את הרשתית. מיד החלו טלפונים לחברים רופאים והתיעצויות. חבר טוב יצר לנו קשר עם דר' שניר, ראש מחלקת עיניים בשניידר, קבע לנו תור ליום ראשון בבוקר מוקדם והשביע אותנו לא להיכנס לאינטרנט ולבדוק.

בראשון בבוקר, ישבנו במחלקה בשניידר, מכווצים, חוששים ומנסים לא להראות כלום לקטנטנה שטרם מלא לה שנתיים. ניגבנו בחשאי דמעה כשבכתה עת שמו לה טיפות להרחבת אישונים, התאפקנו לא לצעוק שיספרו לנו כבר על מה הם מתלחששים ועל מה מתלבטים. ואז, נודע לנו – הבת שלנו נולדה עם קטרקט בעין אחת. הרופא הסביר, ואני בקושי הקשבתי, רק חשבתי על למה? למה היא? מה פתאום ניתוח? הרדמה מלאה? ומה הלאה? ומי אומר שזה נכון? המילים שלו עברו לידי, לא מוכנה להאמין. אני רק זוכרת שהיא ישבה עליי, קטנטונת, מתוקה ורכה ואני חיבקתי חזק, וליטפתי שוב ושוב את ראשה. כזו חייכנית, אפילו באותו רגע היתה מחוייכת ורגועה.  הדרך חזרה הביתה היתה ארוכה ושקטה שקטה. לא יכולנו לדבר, היינו קצת בשוק. נמנעים מלהתקשר ולעדכן את המשפחה (שלא סיפרנו לה על התוצאות בחמישי ועל ההתפתחויות), אולי אם לא נגיד ולא נספר, זה לא יהיה אמיתי?

הקטנה נרדמה ופתאום טלפון. החבר, רופא הילדים שארגן את הפגישה, התקשר. הוא כבר התעדכן עם דר' שניר ורצה לשוחח עמנו. ואז התחלתי לספר ולבכות. נחנקת ומתקשה לסיים את המשפטים. ואז הוא עוצר אותי ואומר לי משהו שלעולם אזכור: "יעל, זהו יום אושר בשבילכם! זהו יום של בשורות טובות!" שאלתי אותו אם הוא מבין מה הוא אומר וכעס קל עולה בי. ואז הוא הסביר את שהיה מוסתר מאיתנו… דר' שניר הסכים לראות את הקטנטנה בהתראה כה קצרה מאחר והיה חשש כבד כי מדובר בגידול – מיום שרופא העיניים קבע כי הכל תקין ועד הממצא של עדשה עכורה עברו כ-3 חודשים בלבד, רק גידול יכול לגרום לשינוי כה דרסטי. אחרי שיחה עמו הבנו כי אכן יש להסתכל על החצי המלא של הכוס.

לספר למשפחה היה קשה. מצאנו עצמנו מרגיעים ומנחמים. כמובן שהלכנו למומחים נוספים, בתקווה כמוסה כי ישנה טעות באבחנה. אבל לא! נקבע מועד לניתוח. סיפרנו רק לקרובים ביותר ולקומץ חברים. וכאן נכנסת לתמונה ורדית לוי. היכרתי אותה היכרות שטחית, כתושבת המקום. התלבטתי והחלטתי לחלוק את נטל הידיעה עמה. ורדית לקחה אותי ביד, פיזית ונפשית, הובילה והלכה לצידי בכל התהליך. החל מהסבר על מה שעומד לקרות במילים פשוטות, קישור להורים עם ילדים עם בעיות ראיה קשות ועד לתמיכה גדולה, סבלנות ומילים טובות ומרגיעות. כל שלב ושלב כלל התייעצות וחשיבה על טובת הקטנה (שבינתיים גדלה).

שנים של תמיכת המשפחה, החברים והסביבה סייעו רבות. נראה לנו שהקטנה מרכיבה תדיר שני זוגות משקפיים – את אלו הוורודים הצובעים את עולמה בצבעים אופטימיים ושמחים, ואלו אשר מאפשרים לה לראות ולהימנע ממכשולים. בזכות הידע והתמיכה שקיבלנו וההתמודדות וההתעקשות של הקטנה לראות, הביקורים החודשיים במחלקה הפכו לרבעוניים, חצי שנתיים ואף לשנתיים. אחת לכמה חודשים אנחנו חוזרים לורדית, להחלפת עדשות (עקב שיפור בראיה), או קניה של זוג חדש. זוכרת את הביקור אצל ורדית בו הבנתי כי הקטנה צריכה לעבור ממשקפיים של תינוקות (עם אפון) למשקפיים של ילדות, עם איזו ברבי סגלגלה. ורדית, בסתר, הגישה לי ממחטה ויחד עמי הזילה דמעה על שהקטנה גדלה, כאילו היא בתה שלה. אין מה לומר, כל ביקור הוא חוויה מעצימה. הקטנה תמיד יוצאת גבוהה, זקופה ומחוייכת אף יותר – המחמאות, הפרגון, ההמלצות על המסגרות הכי אופנתיות והכי מתאימות עושות את שלהן.

לקראת השנה החדשה,  כעשר שנים של ראיה "אחרת", אני רוצה להודות לכל מי שעזר לנו ותמך, למשפחה ולחברים. רוצה להודות גם לורדית אשר תמיד פנויה להקשיב, לייעץ ולחשוב על חידושים ופיתוחים שיכולים לעזור ולהועיל.

בורכנו.

שתהייה שנה טובה ובריאה.